יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

הוא משלנו

אבנר פז צוק, בן קיבוץ עין השלושה, הוא קצין החינוך הראשי החדש בצה"ל. נסענו לעין השלושה לשמוע על הקצין הבכיר, שלדבריו הקיבוץ הוא חלק מרכזי בתבנית נוף מולדתו נגה גדג'


אומרים שקרקע משובחת מצמיחה גידולים משובחים, ואין עדות טובה לכך ממינויו של אבנר פז צוק (פצ'וק) בן קיבוץ עין השלושה לקצין חינוך ראשי של צה"ל.

לכבוד המינוי נסענו לעין השלושה לשוחח עם אמו של תת-אלוף פז צוק, על הילד שהיה והקח"ר שיהיה.
בביתה הקטן והעמוס תמונות של הילדים והנכדים מקבלת את פנינו חיה פצ'וק בחיוך של גאווה. "אבנר נולד בקיבוץ", מספרת חיה, "הוא מהמחזור הראשון שעשה בגרות מלאה ב'מעלה הבשור'. אחרי שנת שירות בנוער העובד התגייס ליחידה מובחרת ואחרי השחרור למד בטכניון. לקראת סיום התואר פנו אליו מהצבא וביקשו שיחזור לצה"ל. הוא חזר לשרת ביחידה הטכנולוגית של המודיעין ובסופו של דבר מונה למפקד היחידה. לאחר סיום תפקידו ביחידה הטכנולוגית היה ממקימי יחידת הסייבר במודיעין שלבסוף עמד בראשה. לפני כמה חודשים הודיע אבנר לרמטכ"ל שביוני הוא יפרוש מצה"ל. אבל לרמטכ"ל היו כנראה תוכניות אחרות".


"תמיד היה מנהיג". 
תת-אלוף אבנר פז צוק עם הרמטכ"ל בני גנץ ועם אמו חיה פצ'וק
צילום: דובר צה"ל
איך נודע לך שהוא התמנה לקצין חינוך ראשי?"לפני כמה חודשים מצלצל הטלפון ואבנר על הקו. אמר לי 'אמא, עכשיו אני יוצא מפגישה עם הרמטכ"ל. הוא הציע לי להיות קצין חינוך ראשי ואני הסכמתי'".

התרגשת?
"מאוד. חינוך תמיד היה חשוב לו. הוא אמר שהתפקיד היחיד שבשבילו הוא מוכן להישאר בצבא זה קצין חינוך ראשי. גם כשהוא היה מפקד, אם חייל היה בבעיה הוא היה מדבר איתו ודואג לו. ביחידת הסייבר הוא יזם תוכנית במסגרתה נשלחו חיילים מהיחידה ללמד בבתי ספר תיכוניים בפריפריה על מנת שכשהתיכוניסטים יתגייסו הם יוכלו להשתמש בידע הזה בצבא. פעם הוא אמר שהחבר'ה בצבא לא יודעים בכלל שיש נגב, לא יודעים מה זה גידולים, מה זו חקלאות, הוא אמר 'אני רוצה שידעו שיש עוד מקומות חוץ מתל אביב וחיפה', אז הוא ארגן שישה אוטובוסים של חיילים שהגיעו למועצה שלנו וסיירו וראו מה יש פה".

כשהוא היה ילד חשבת שהוא יגיע כל כך רחוק?"הוא תמיד היה מנהיג. הקבוצה שלו בקיבוץ הייתה חבורת שובבים, והוא ארגן את כל הילדים למעשי קונדס.
מה שהוא אמר כל הילדים עשו. פעם הוא הבחין שהאורות במרפסות של החדרים בקיבוץ דולקים, וגייס את כל
הילדים שעברו וכיבו את החשמל בכל המרפסות בקיבוץ".

אחראי ורציני
הוריו של אבנר, דוד ז"ל וחיה פצ'וק, נמנו עם קבוצת המייסדים של עין השלושה. הם הגיעו לישראל מארגנטינה ומאורוגוואי עוד לפני קום המדינה, לחמו במלחמת השחרור ולאחריה הקימו קיבוץ חדש על גבעה 112 בנגב המערבי. "לא היו מים, גרנו באוהלים ללא ריצוף ועבדנו בעבודות דחק בקרן הקיימת", מספרת חיה, "סבלנו מפדאיונים, הפגזות, פגזים ומוקשים. אך לאט לאט המשק גדל, פיתחנו חקלאות ענפה ומודרנית, יש לנו רפת מניבה, מפעל מצליח, ובעיקר - ילדים מוצלחים".בעין השלושה גאים מאוד בבן הקיבוץ שעושה חיל. "הוא היה ילד אחראי ורציני", נזכרו חבריו. בעלון הקיבוץ פורסמה מודעה גדולה בעמוד הראשון: "אנו נרגשים וגאים, אבנר פז צוק נתמנה על ידי הרמטכ"ל לקצין חינוך ראשי של צה"ל, והועלה לדרגת תת אלוף. כל הכבוד לך!!!".אבנר עצמו מייחס חשיבות גדולה למקום ממנו בא. "אומרים שהאדם הינו תבנית נוף מולדתו. בראייתי, אין ספק שקיבוץ עין השלושה - המקום, האנשים, הערכים - שבו נולדתי וגדלתי, הינו חלק מרכזי בתבנית נוף מולדתי", כתב קצין החינוך הראשי החדש לאחד מחברי הקיבוץ.

תגובות:

מסביב לעולם ב- 2,555 יום

שבע שנים, 80,000 קילומטר, שני גלגלים. ארז מנור מבארי סיפר לכתבת 232 איך בצעירותו הקיף את העולם על אופניים • עפרה בן נתן

אם יצא לכם להיתקל בארז מנור מבארי ודאי סברתם שמדובר באדם רגיל. קשה לנחש שהאיש שהקים את 'לה-מדווש' והפך את אשכול לשם נרדף לאופניים טייל שבע שנים באירופה, אפריקה ואמריקה, כשאת כל הדרך הוא עושה על אופניים. פעורת פה האזנתי לסיפורו, איך כבש את העולם על זוג גלגלים:

"חיידק האופניים לא עזב אותי", 
ארז מנור.למעלה: במסע בנורבגיה


 

הכל התחיל בשנת 1981 , כבר אז הייתי נגוע בחיידק האופניים. קניתי אופניים ואת כל הציוד הנדרש למסע מתייר שהכרתי באילת. את הדרך לשדה התעופה עשיתי באופניים וגם כשחזרתי הביתה לבארי תמיד חזרתי רכוב על אופניי, לא היה צורך לבוא לאסוף אותי מנתב"ג.

התחליתי את מסעי הראשון ביוון, דיוושתי את דרכי דרך איטליה, צרפת, שוויץ, הולנד, גרמניה, דנמרק, שבדיה ונורבגיה. שקלתי אז 56 ק"ג. המאמץ הגופני היה כביר אך אני אהבתי כל רגע. לעיתים כשירד גשם הייתי עושה הפסקה, מחפש מחסה מהגשם ונח קצת. למדתי הרבה במסע הראשון על הציוד הנדרש למסעות מסוג זה ואיך מסתדרים עם מעט ובתנאי שדה.

"באפריקה הותקפתי על ידי טרמיטים, עקרבים ויתושי מלריה. בשביל האריות לא הייתי
אטרקציה, כנראה שהייתי כחוש מדי" את מסעי השני התחלתי מאירופה, לדרום אפריקה. התנאים באפריקה כבר הרבה יותר קשים, לא היה אז פלאפון ואינטרנט והוריי שמחו לקבל ממני גלויה אחת לעשרה ימים. הקפתי את כל דרום אפריקה במשך חמישה חודשים, 5,000 ק"מ סך הכל, רכוב על אופניי. משם המשכתי לזימבבווה, זמביה, מלאווי, זאיר, ברונדי, רואנדה, אוגנדה וקניה.


באפריקה נעצרתי פעמיים על ידי המשטרה משום היותי זר ומוזר. בקניה התחיל ניסיון הפיכה בדיוק כשהגעתי. התארחתי אצל שבט המסאיים הגבוהים והאצילים במשך שלושה ימים, ישנתי איתם ועם הפרות וכבר לא ידעתי מה עדיף לי, באוהל לבד או עם הפרות. באפריקה אנשים ידעו על ישראל מהתנ"ך וקראו לה ארץ הקודש. באוגנדה לעומת זאת זכרו אותנו ממבצע אנטבה. בקניה חליתי במלריה, שכבתי קודח מחום באוהל בצד הדרך עד שהתאוששתי מספיק להגיע למרפאה ולקבל טיפול רפואי. הותקפתי על ידי טרמיטים, עקרבים ויתושי מלריה. בשביל האריות לא הייתי אטרקציה, כנראה שהייתי כחוש מדי. חזרתי לישראל דרך גבול מצרים בדיוק כשפרצה מלחמת לבנון, החיילים המצריים שעצרו אותי קראו את הדרכון שלי הפוך ונתנו לי לעבור.

שלג על האופניים והאוהל באלסקה

המים קפאו

את מסעי השלישי והאחרון התחלתי שוב מאירופה. דיוושתי לאטי לכיוון האלפים, העברתי את החורף באתר סקי כשנה ומשם טסתי לאלסקה. את אלסקה עשיתי עם עוד בחור ישראלי שפגשתי באפריקה, לא, אני לא המשוגע היחיד, יש עוד כמוני. אלסקה מדהימה, הטבע פראי והימים ארוכים מאוד. לעיתים הייתי מוצא את עצמי מדווש באור מלא בשעה 23:30 בלילה.

"בקנדה היה עלינו להיזהר מהדובים שחומדים את אספקת המזון של המטיילים. בכל לילה היינו קושרים את המזון גבוה על עץ"


באוגוסט התחיל לרדת שלג והמעלות צנחו לאפס. המים והאוהל שלנו קפאו. על מנת לשפר את מזוננו ולצבור כוח דגנו דגיי סלומון בנהרות וליקטנו פטריות ביערות. מאלסקה המשכנו לקנדה, היה עלינו להיזהר מהדובים השחורים שחומדים את אספקת המזון של המטיילים. בכל לילה היינו קושרים את המזון גבוה על עץ. לשמחתנו ולמזלנו אף דוב לא חמד את בשרנו.

"בקניה התחיל ניסיון הפיכה בדיוק כשהגעתי. התארחתי אצל שבט המסאיים הגבוהים והאצילים,ישנתי איתם ועם הפרות"


מקנדה ירדתי לדרום ארצות הברית. עצרתי בברקלי לשלושה חודשים והתפרנסתי מעבודות אמנות שהייתי מכין. יבשת אמריקה הקסימה אותי וטיילתי לאורכה ולרוחבה. הייתי בהונדורס, גואטמלה, קוסטה ריקה, פנמה וקולומביה. את קולומביה אהבתי במיוחד ועצרתי שם למשך שנה. טיילתי ללא לוח זמנים, לעתים נעצרתי לרגע ולעתים נעצרתי לתקופה ארוכה. ממרכז אמריקה ירדתי לדרום אמריקה לאקוודור ופרו. המסע השלישי ארך ארבע וחצי שנים וכשחזרתי ארצה הייתי כבר תושב חוזר.

כשחזרתי ממסעותיי הארוכים בגיל 32 כבר רציתי להתמסד ולהירגע. נישאתי
לבת קיבוץ בארי ונולדו לנו שלושה בנים. אך חיידק האופניים מעולם לא עזב אותי. לכל חופשה משפחתית אני לוקח איתי את אופניי, הקמתי את 'לה מדווש', אני מדריך חוג לרכיבה על אופניים, מארגן תחרויות ואירועים הקשורים לאופניים וממשיך לטייל בארץ ובעולם על אופניי. היום אני בן 58 , ממצה את חיי במלואם. אני קם כל בוקר לעבוד במה שאני הכי אוהב. לא הייתי חולה כבר עשרים שנה והרופא היחיד שרואה אותי זה הרופא שעושה לי בדיקת מאמץ כראוי לכל ספורטאי.