יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

חול מלטה וחול מעל - אנחנו בונים פה פסטיבל

סיפור ההצלחה של אינדינגב הוא לא רק המוזיקה והקהל - הוא גם האנשים שמקימים אותו. עשרות אנשים עוזבים את הבית והעבודה ובמשך חודש גרים במצפה גבולות - בונים, מקימים ויוצרים את הפסטיבל האלטרנטיבי הכי מצליח בארץ. מי הם האנשים האלו ולמה הם עושים את זה? הצצה אל מאחורי הקלעים של אינדינגב • נגה גדג'

אלפי האנשים שהגיעו בסוף השבוע שעבר לפסטיבל אינדינגב נהנו, כמו בכל שנה, ממתחם מושקע ומסודר, שכולל כל מה שצריך בפסטיבל. כל זה, מסתבר, לא קורה מעצמו אלא בזכות צוות ההקמה של אינדינגב – עשרות אנשים שמגיעים מדי שנה למצפה גבולות ובמשך שבועיים הופכים אותו למתחם מקסים ומתפקד.
במשך כמעט כל חודש אוקטובר - שבועיים לפני הפסטיבל ושבוע אחריו - חיים כשלושים אנשים במצפה גבולות. שם הם ישנים, אוכלים, מתקלחים ובעיקר עובדים. הם עוזבים לחודש את הבית והעבודה ובאים להקים פסטיבל. חלקם מגיעים כל שנה, כבר הפעם השמינית, וחלקם הצטרפו במהלך השנים.
את כל המערך הזה מארגן "הגרעין הקשה" של אינדינגב: אסף קזדו מגבולות, גר בפתח תקווה; מתן נויפלד משדה ניצן גר בבת עין; איתי דפנר מגבולות, גר במטולה; תום גל מניר יצחק, גר בנתיב העשרה; ואסף בן דוד מעין עירון, גר בתל אביב.
איך אתם עושים את זה? איך משכנעים כל כך הרבה אנשים לחיות חודש במצפה גבולות ולהקים פסטיבל?
תום: "אנשים באים לפה בגלל האהבה למוזיקה, אהבה לאנשים אחרים ואהבה לאינדינגב. יש עניין חברתי חזק מאוד סביב הפסטיבל, בשבילנו 'הפסטיבל הוא רק תירוץ'. אינדינגב הוא שלושה ימים אבל עבורנו האירוע הוא חודש, וזה חלק מהעניין. בפסטיבלים אחרים באים אנשי מקצוע ופועלים, ומרימים הכל תוך כמה ימים. פה אנחנו עושים הכל בעצמנו, עם אנשים שבאים לעבוד פה מתוך אהבה".
קשה למצוא את האנשים שיקימו את הפסטיבל?
"להיפך - אנחנו מקבלים המון פניות מאנשים שרוצים לבוא להקמה של הפסטיבל בהתנדבות, ואת חלקם הגדול אנחנו נאלצים לדחות, כי קשה לדאוג ללינה, לאוכל ולמקלחות ליותר מדי חבר'ה. יש גם הרבה אנשים מהאזור שבאים רק לכמה ימים או כמה שעות".
נראה מסובך.
"כן, זו אופרציה לא פשוטה. יש פה די הרבה חבר'ה וצריך לדאוג להם להכל. אבל עם השנים השתכללנו - בשנים הראשונות היינו מבשלים משהו על גזיה, היום יש מטבח מסודר שמוציא שלוש ארוחות ביום, ויש כמה חבר'ה שזה התפקיד שלהם – צוות מטבח".

צובעים את בימת הקוף.
צילום: עודד נתן - OR Photograpy

"עושים הכל בעצמנו"

אז מה עושים עשרות אנשים במשך חודש: מקימים רשתות צל, מסמנים חניות, מקימים גדרות, שבילים, מערכת חשמל, תאורה, שלטים, עיצוב, במות. אסף קזדו: "אנחנו בונים עיר קטנה שתשרת אלפי אנשים למשך שלושה ימים. זו המון עבודה שחורה, וכולם עושים אותה. אין לנו פועלים – אנחנו עושים הכל בעצמנו".
כולם עושים הכל?
תום: "לכל אחד יש תחומי אחריות, אבל ההיררכיה היא מאוד עדינה, גם אסף תוקע בזנטים כשצריך. כולנו אוספים את הזבל בסוף הפסטיבל, אין פועלים שבאים לנקות. וכולם מרוצים מזה. אפשר למצוא פה עורך דין שמסמן חניות ותאורן שתולה שלטים, אין פה אגו, כולם עושים הכל באהבה".
זה משפיע על הפסטיבל?
"בטח. כולם מדברים על הוייב של אינדינגב, והוויב הוא טוב כי על כל מנורה וכל שביל וכל שלט מישהו חשב באהבה. אין פועלים שבאו לעבוד ועשו מה שאמרו להם. זה מה שעושה את ההבדל".
מתן: "זה כמו גרעין שמצמיח עץ. כל מה שקורה בפסטיבל עצמו, כל האווירה המיוחדת והמשפחתית, זה פרי שצומח מתוך מה שקורה פה בימים לפני כן".
אסף: "וגם המועצה מאוד עוזרת. לבנת גינזבורג מעמותת התיירות צמודה אלינו כל הזמן, חיים ילין עוזר במה שצריך, וגם בשמת גלין מאיכות הסביבה וניקי לוי מהביטחון עובדים איתנו יחד. גם ביישובים מאוד עוזרים, כל מי שאנחנו פונים אליו באשכול עוזר בשמחה".

"זו המשפחה השנייה שלי"

תום גל משדה ניצן, כיום גר בירושלים, הוא אחראי על הארט־ע־זאעכן - הזרוע האמנותית באינדינגב. גם הוא כל שנה עוזב הכל ומגיע לפסטיבל.
 מה מביא אותך לפה כל שנה?
"האמונה, האידיאולוגיה והאנשים. מבחינה אידיאולוגית מניעה אותי הדאגה לתרבות בארץ, הרצון לקדם אמנות עצמאית, שנמצאת בשוליים, גם גיאוגרפית. מבחינת אנשים מדובר מבחינתי בקהילה, באנשים שכבר שמונה שנים עושים משהו ביחד. גם מי שכבר לא יכול לבוא לחודש שלם בא לכמה ימים או שעות. כמעט כל מי שהיה אי פעם חלק מאינדינגב בא לפחות לבקר, זה נשאר אצלו בדם".

תום גל עובד על הארט-ע-זאעכן
צילום: עודד נתן - OR Photograpy

מדובר באנשים מאשכול או מכל הארץ? "בצוות ההפקה יש כאלו שבאים מתל אביב וירושלים ובחיים לא שמעו על אשכול עד האינדינגב, אבל הגרעין הקשה של הצוות הוא ברובו אנשים שגדלו באזור או גרים בו. חלק מהעניין באינדינגב שפעם בשנה אנחנו 'חוזרים הביתה', למקום שגדלנו בו. זה לא היה אותו דבר אם הפסטיבל לא היה באשכול. אנחנו אנשים של האזור, גדלנו על אותה אדמה".
גם נועה מגר – דווקא מתל אביב - מתייחסת אל צוות אינדינגב כקהילה. "ה'קומונה' שנוצרה בתוך צוות הפסטיבל מחזקת בי את הגעגוע לקהילה תומכת בחיי היומיום הבורגנים שרובנו מנהלים. איפה אפשר למצוא כל כך אנשים שתמיד יתמכו אחד בשני לצורך מטרה משותפת, אהבת המוזיקה והזולת?".
איך הגעת לאינדינגב? "הגעתי לשם בפעם הראשונה בשביל לצלם (אני צלמת), ונשארתי בשביל לעזור. התפקיד שלי משתנה בהתאם למה שצוות ההפקה צריך. אני קוראת לזה 'אשת בלת"מים'. ממש לא אכפת לי מה יבקשו ממני לעשות, כל עוד מדובר במשהו שעוזר לחבריי בצוות".
את עוזבת הכל פעם בשנה ובאה להקים את אינדינגב. למה בעצם?
"העניין הוא להיות חלק ממשהו שהוא גדול ממך, לתת יד לקידום תרבות באופן כללי ולמוזיקה מקומית בפרט, זו שליחות בעיניי. אני רואה עשרות מחבריי מניחים את עבודתם ולימודיהם בצד ובאים לעזור בחיוך ענק. זה פלא עולם שמיני בעיניי וכמובן שזה גם הכיף השנתי של כולנו. והשקיעות של מצפה גבולות - אין כמוהן בעולם כולו".
 הקשרים החברתיים נמשכים מעבר לאינדינגב?
"ברור. אינדינגב זו המשפחה השנייה שלי. יצרתי שם חברויות לכל החיים. ולא רק אני - יש זוגות שנוצרו בזמן הקמת הפסטיבל, וכבר היו חתונות, הצעות עבודה, טיסות משותפות לחו"ל. הכל בזכות הקהילה הקטנה הזאת".

 "זה הייעוד שלנו"

בואו נדבר קצת נוסטלגיה. איך בעצם הכל התחיל?
 אסף קזדו: "היה לי ולמתן רעיון לעשות אירוע קטן של יום אחד, עם כמה הופעות. להביא מערכת הגברה קטנה ולאסוף כסף בכובע. פנינו לכמה להקות וכולן רצו להשתתף. זה התחיל לגדול, ופתאום ראינו שזה הופך למשהו רציני. הלכנו למשטרה להוציא אישור לאירוע של 400 איש. בסוף באו יותר מאלף".
הופתעתם?
"מאוד. זו הייתה הפתעה אדירה, אני זוכר שהסתובבנו במתחם עם חיוך ענק, וצריך להבין שהכל קרה מפה לאוזן, חבר הביא חבר, בקושי פרסמנו".
מתן: "האמת שבימים שלפני הפסטיבל כבר נהייתה תחושה כזו, שזה ממש הולך להפתיע. הרבה אנשים דיברו איתנו, והמיילים ששלחנו עוררו תגובות אוהבות מאוד. זה הרגיש כמו תחילת מהפכה".
איך אתם מסבירים את זה?
איתי: "היה קיים צורך שהפסטיבל מילא. אנחנו רואים את זה גם בהצלחה של הפסטיבל וגם בשינוי שהוא הביא למוזיקת האינדי בכלל. גם היום יש המון קהל שחוזר כל שנה, ואנשים שמספרים לחברים שלהם שהיה כיף והחברים באים בשנה שאחר כך".
ולמה דווקא במצפה גבולות?
אסף קזדו: אני גדלתי בגבולות, ותמיד רציתי לעשות משהו במצפה. זה הבית".
היום הפסטיבל הוא עסק ענק, שבטח מגלגל המון כסף. זה לא מפחיד?
תום מניר יצחק: "בטח שזה מפחיד. אבל גדלנו לתוך זה, בשנה הראשונה הסכומים היו יותר נמוכים ובהדרגה זה צמח. יש לנו ליווי של רואה חשבון ומה שצריך, אבל את הרוב אנחנו עושים לבד. אבל תמיד יש חששות - אולי השנה אנשים לא יבואו, הרי אין לנו מי שיכסה את ההשקעה".
מופיעים בפסטיבל 80 הרכבים. איך מחליטים מי יופיע?
אסף בן דוד: "יש לאינדינגב הליך מסודר של הרשמה. כל הרכב שרוצה להופיע יכול להירשם, וכמובן שיש אמנים שאנחנו פונים אליהם".
יש להקות שאומרים להן לא?
"המון, לצערנו. השנה מופיעים אצלנו כ־90 הרכבים וקיבלנו בקשות מ־700".
700 הרכבים? איך מחליטים מי יופיע? אתם מכירים את כולם?
"כמובן שלא. כל הרכב שולח חומרים שלו ואנחנו מחלקים בינינו את ההאזנה - כל אחד שומע חלק מההרכבים ואומר מה דעתו".
זה עניין של טעם אישי?
"גם. אבל בגלל שאנחנו הרבה אנשים אז הטעם האישי מגוון. בסופו של דבר רוב ההרכבים שמופיעים באינדינגב אהובים על לפחות אחד מאיתנו. אבל יש גם שיקולים אחרים, אם להקה הוציאה השנה תקליט שהייתה לו השפעה והיא מתאימה לאינדינגב היא תופיע אצלנו גם אם אנחנו באופן אישי לא מתים עליה".
למה כל כך הרבה הרכבים רוצים להופיע באינדינגב?

צילום: עודד נתן - OR Photograpy


איתי: "רוב ההרכבים מקבלים פה חשיפה אדירה. עבור רובם האינדינגב זה הכי הרבה קהל שהם הופיעו מולו, וזו הזדמנות נדירה בשבילם. להקת 'ויתרתי' למשל - לפני שהם הגיעו לאינדינגב הם הופיעו מול קהל קטן, פה הם גנבו את ההצגה וזה נתן להם מקפצה אדירה. חודש אחרי הפסטיבל הם מילאו את הבארבי. ויש הרבה דוגמאות כאלו".
אסף בן דוד: יש להקות ש'גדלו אצלנו'. האנג'לסי למשל, שהאלבום שלהם זכה השנה בתואר 'אלבום השנה', ההופעה הראשונה שלהם הייתה באינדינגב. ויש עוד להקות שהתחילו אצלנו והיום הם להקות מצליחות".
מתן: "כל שנה יש כמה הרכבים שבעקבות הפסטיבל יש להם מקפצה מטורפת קדימה. שנהיה עליהם פוקוס. זה כיף לראות את זה. זה העצם הפסטיבל היחיד בארץ שהעיקר שלו זה להיות בוטיק של מוזיקה איכותית, ולתת לה במה ראויה".
ויש גם אמנים יותר מפורסמים שמופיעים באינדינגב...
"נכון, אבל גם ה'מפורסמים' שמופיעים באינדינגב הם כאלו שמתאימים לרוח של הפסטיבל. הם סוללים את הדרך לחשיפה של האמנים הקטנים יותר".
היו אמנים ידועים שרצו להופיע וסירבתם כי הם לא מתאימים?
"כן".
ובכל זאת, אתם מרגישם שיש זליגה של המיינסטרים לאינדינגב?
אסף בן דוד: "זו לא זליגה זו סימביוזה. דיבר איתי עורך בגלגלצ ואמר לי שהרבה מהלהקות שמופיעות אצלנו השנה נמצאות בפלייליסט של גלגלצ. אבל זה לא שהלהקות האלו תמיד היו בפלייליסט, האינדינגב הכניס אותן לשם".
אז אפשר להגיד שלאינדינגב יש חלק בתהליך הזה? בהצלחה של מוזיקת האינדי בשנים האחרונות לחדור למיינסטרים?
"כן. זה הייעוד שלנו".

"לא נוסעים לחו"ל"

האינדינגב משפיע על החיים שלכם גם בשאר 11 החודשים בשנה?
אסף קזדו: "אנחנו כל השנה בתוך זה. מיד אחרי שהפסטיבל נגמר כבר מתחילים לעבוד על הפסטיבל הבא. במהלך כל השנה אנחנו נפגשים לעבוד על הפסטיבל הבא".
בעצם כל החיים שלכם צריכים להתארגן סביב אינדינגב. איך זה מסתדר עם עבודה? משפחה?
איתי: "בכל מה שאנחנו עושים בחיים אנחנו לוקחים בחשבון שבאוקטובר זה יצטרך לחכות. רובנו פרילנסרים אז אנחנו לוקחים עבודות בהתאם לאינדינגב. הגרעין הקשה יודע שבתקופה הזו הוא לא עושה דברים אחרים".
מתן:" זה בהחלט משהו שכולם צריכים להקריב בשבילו תהליכים שהם ארוכי טווח, אבל זה כמו הילד של כל אחד מאיתנו. לא שואלים כל כך איך זה מסתדר ולמה לגדל אותו".
אסף בן דוד: "חברה שלי מתה שניסע לחו"ל לשנתיים ואנחנו לא נוסעים בגלל האינדינגב".
תום משדה ניצן: "אני פרילנסר ועבודות שמתנגשות עם האינדינגב אני לא אקח. אני גם סטודנט וכל שנה אני מפסיד את השבוע הראשון ללימודים בגלל האינדינגב. אני לוקח את זה בחשבון".
כולם: "ולקזדו גם יש תינוק בן תשעה חודשים".
אשתך מסתדרת עם זה?
אסף קזדו: "אנחנו מצליחים להסתדר ואני זוכה לתמיכה גדולה ממנה. היא באה לבקר פה בהקמה עם התינוק, אני הצלחתי לנסוע רק פעם אחת הביתה. כל אחד פה מתגמש ומתפשר על המון דברים בשביל הפסטיבל".


"אין עוד פסטיבל כזה"

אינדינגב חושף לקהל הרחב הרכבים שספק אם היה פוגש אותם לולא הפסטיבל. זה עובד לטובת שני הצדדים • בר צ'פט

 אינדינגב השנה היה חוויה מיוחדת. יעידו על כך אלפי האנשים שגדשו את מתחם הפסטיבל, נושמים אבק מדבר ומוזיקה טובה. חלקם הגיעו בטרמפים מתישים של קילומטרים רבים עם ציוד כבד על הגב, חלקם עם מכוניות שטח מלאות בציוד קמפינג, וחלקם נטולי חפצים כלל, "מספיק לנו נעליים וכסף לאוכל, ושיהיה מה שיהיה".
ארבע במות המוזיקה במתחם פועלות ללא הפסקה. האמנים שעולים ויורדים מהבמות משאירים חותם, את חלקם הקהל יבוא לשמוע גם אחר כך, בתל אביב. גם "'ארט־ע־זאעכן", קולקטיב האמנות במתחם, הוא חלק חשוב באירוע. יצירות האמנות שפזורות בשטח משתלבות בקלות ואוספות סביבן חבורות של אנשים סקרנים.
מתחם האוהלים הגדול של הפסטיבל הוא חוויה ייחודית בפני עצמה. בשישי בערב הפך המתחם למטבח בו שותף כל מי שרק רוצה לקחת חלק. ריחות שישי רחוקים מהבית עלו מהמקום, מעידים על פויקה, מטפונות, תפוחי אדמה ואפילו חמין.

 "נותן כוח להמשיך"

תפסתי כמה מהאמנים שהופיעו בפסטיבל לשיחה קצרה על מוזיקה, קהל ומה שביניהם. 'הסלון של אלייב' - שני דורות למשפחה של מוזיקאים, נתנו את אחת ההופעות המשפיעות בפסטיבל. שישיית חברי הלהקה מנגנים מוזיקת עולם בוכרית עממית, בעלת צלילים ייחודיים. את קובי אלייב, ממובילי הלהקה, תפסתי שנייה אחרי שירד מתנשף ומרוצה מהבמה: "פשוט מדהים מה שקורה כאן. קהל מיוחד בפסטיבל מיוחד עוד יותר. בשנה הקרובה אנחנו מתכננים להופיע הרבה בארץ ובאירופה ואני מקווה שחלק מזה יתגשם גם בזכות הפסטיבל שנתן לנו הזדמנות להופעה נדירה ומיוחדת".
את האחיות לירון, תגל ותאיר חיים, הלא הן להקת A-WA, שבדיעבד הכתרתי כהרכב המפתיע ביותר בפסטיבל, פגשתי חצי שעה לפני שעלו לבמה. שלושת האחיות שגדלו בערבה שרות שירה תימנית עממית עתיקה משולבת במוזיקה אלקטרונית עכשווית ומקפיצה. "אנחנו נורא מתרגשות לעלות לבמה, מול הקהל הזה. אנחנו עובדות עכשיו על אלבום חדש שייצא ממש בקרוב, ושמחות להיות כאן".
ההופעה של האנג'לסי החלה באיחור בגלל בעיות טכניות, שהשפיעו גם על ההופעה עצמה. מאות אנשים חיכו להופעה שנחשבה לאחת מהמרכזיות של הפסטיבל, מהביצוע החלש. כשעה לפני ההופעה , סולן הלהקה, רותם בראור תפסתי את לשיחה קצרה: "מרגש מאוד לעלות על במה כזו מיוחדת. יש כאן אווירה מיוחדת מאוד שקשה לתאר אותה. אין דבר יותר כיף מלראות ולהבין שבאמת מהעובדים של הפסטיבל, הצלמים, אנשי התקשורת וכמובן האמנים, לא עושים את זה בשביל כסף, אלא באמת מהלב".
את אלון עדר תפסתי במתחם האמנים, אחרי סשן קצר שעשה ברדיו "הקצה', ששידר את הפסטיבל מהשטח לאורך כל אורכו. אלון, שהוציא השנה אלבום חדש ומצליח, נראה נהנה מהאווירה: "להופיע במקום כזה זה שיא הכיף. בפרט כשיש לך קהל כזה גדול, חם ואוהב, אתה מרגיש את זה פי שתיים ממקום אחר שהיית מופיע בו. פסטיבל כזה נותן לך כוח להמשיך. זה דבר נהדר".
את הפסטיבל נעלו 'החצר האחורית' - יענקל'ה רוטבליט ושלושת המוזיקאים המוכשרים גדי רונן, איתמר ציגלר ותומר יוסף. תומר יוסף, שחזר מהופעה בלונדון ישר לאינדינגב אמר: "אני שמח שזכיתי בהזדמנות להופיע במקום המיוחד הזה. זו חוויה גדולה. אני חושב שאין עוד פסטיבל או אירוע דומה לזה שמאפשר גם לקהל וגם לאמנים לחשוף, להיחשף וליצור ופשוט ליהנות".

צילום: עודד נתן - OR Photograpy