קריאה משפחתית

בתה הבכורה של אלונה שטיינברג מאורים סובלת מהפרעות קשב וריכוז. בראיון ל-232 מספרת אלונה על הקשיים בבית ובבית הספר, על התהליך שעברה המשפחה - ועל ספר הילדים שכתבה: "המטרה היא ליצור שיחה ולמצוא ביחד דרכים להתמודדות" • יובל רויטמן

אם נכנסתם באחרונה ל'סטימצקי', 'צומת ספרים' או לאתר 'נט בוק' וחיפשתם ספר ילדים, כנראה שנתקלתם בספר שכתבה אלונה שטיינברג (44), מקיבוץ אורים - "לזוז אני חייבת". הספר נראה כמו עוד ספר ילדים רגיל, אך הוא לא ספר ילדים טיפוסי.  
אלונה היא אימא לדניאל (14), שסובלת מהפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות, והספר מתאר חוויות מחייה של בתה ומספר על דרכי התמודדות. "המטרה של הספר היא להוות פתח לשיחה בין ההורה או המטפל לבין הילד - ובכך למצוא דרכים להתמודדות עם הקשיים שבהם הילד נתקל", היא מסבירה. 

לדרוש מה שטוב עבור הילד

לאלונה ולבעלה אבי ארבעה ילדים (שתיים מהם, דניאל וספיר, מאובחנות כבעלות הפרעות קשב וריכוז). אלונה היא הנדסאית תעשייה וניהול ועובדת במחלקת השיווק של 'נועם אורים'. היא מספרת שכשבתם הבכורה דניאל עלתה לכיתה א', מאוד בלטה ההיפראקטיביות שלה. "בהתחלה קיבלתי את זה קשה ואפילו התכחשתי. אחרי זה התחלתי לקרוא על התופעה באינטרנט, עברנו הדרכת הורים נהדרת ואז גם חלה נקודת מפנה שבה למדנו להכיל ולקבל את הילדה ולהעצים אותה". 

מה הקשיים העיקריים בלהיות הורה לילד או ילדה עם הפרעות קשב וריכוז?  

"יש מקרים שבהם קשה להורה שלא להעיר לילד על דברים שהוא עושה, גם אם ההורה יודע בתת-מודע שהוא לא עושה אותם בכוונה תחילה. וגם ההיפראקטיביות של הילד שמתסיסה את הבית".

מערכת החינוך בארץ מכילה כמו שצריך ילדים עם הפרעות קשה וריכוז? 

"אני חושבת שזה תלוי במורה. במידה והמורה קרוב לנושא ומכיר אותו, או שיש לו ילדים עם הפרעת קשב, אז הוא יותר רגיש לנושא ויותר מתחשב בילדים מסוג זה. אבל אם למורה אין קרבה לנושא, הוא בהחלט יכול להיכנס עם הילד לעימותים שהיו יכולים להיחסך ולתייג אותו. מורה יכול בקלות להרים ילד,  ובאותה קלות להקטין אותו". 

ולהורים יש מה לעשות?

"בהחלט, להורים יש תפקיד מכריע בהצלחת הילד בבית הספר והם חייבים להיות ערניים לכל אורך הדרך. ההורים לא צריכים לקבל את מערכת החינוך ככזו שכל הזמן יודעת מה טוב בשביל הילד שלהם. לפעמים ההורים יודעים יותר טוב מה טוב בשבילו. ההורה לא צריך לפחד לדרוש מה שטוב עבור הילד שלו".

שעתיים אפייה

את הספר כתבה אלונה בשעתיים בלבד(!). "ידעתי בדיוק מה אני רוצה להשיג - רציתי שהספר יעזור למשפחות להבין את הילד בכך שיביא את ההורה והילד למצב של שיחה על הקשיים - ובכך הם יוכלו למצוא פתרונות ודרכים להתמודדות. ניגשתי לכתיבה ממקום של חוזק ולאחר תהליך נהדר ומשמעותי שאני ובעלי עברנו עם בתנו. כתיבת הספר היה למטרת שיתוף בתהליך".

בתך היתה מעורבת בכתיבה? 

"כמובן. הראיתי לה הכול והיא היתה שותפה לחלק מהמלל. בנוסף, הרעיון המקורי היה שהיא תצייר כל אחת מהסצנות - אבל בסוף זה לא יצא לפועל".

איך היא הגיבה כשהקראת לה את הספר לראשונה? 

"היא מאוד התלהבה והתרגשה".

מה היה הרגע הכי מרגש בכתיבה? 

"כשקיבלתי את הספר מהדפוס והחזקתי אותו ופתחתי וקראתי אותו בפעם הראשונה".

מה התגובות שאת מקבלת? 

"שהספר מקסים שמזכיר את הילד או אפילו את ההורה".

יש עוד רעיונות

אלונה ובעלה מימנו מכספם את הוצאת הספר לאור. "בהתחלה חשבתי על ספר דיגיטלי על מנת להוריד בעלויות, אך לבסוף מצאתי לנכון להוציא ספר מודפס כדי שיהווה זמן משותף בין ההורה לילד ויהווה פתח לשיחה. בתקופה שלנו הילדים חשופים כל הזמן לטלוויזיה, נייד או טאבלט, והיה לי חשוב מאוד להוציא ספר מודפס - כי אין כמו חוויית קריאה משותפת של הורה וילד".

האם יש לך טיפים להורים לילדים עם הפרעת קשב?

"להקפיד 'לתחזק' את ביטחונו העצמי של הילד על ידי חיזוקים חיוביים, להעצים אותו על ידי עידוד לעיסוק בתחביבים שבהם הוא טוב, לשתף ברגשות, לנהל שיחות משותפות ולאורך כל הדרך לשאול את השאלה 'מה יעזור לך בפעם הבאה שקורה...'. זה מהווה עבור הילד כלי שימושי שבשלב מאוחר יותר כשהוא גדל ומתבגר הוא לומד לברר עם עצמו מה הוא מרגיש ואיך הוא יכול להתגבר על מצבים שונים".

תמשיכי לכתוב?

"יש לי רעיונות לספרי ילדים נוספים..."
(לאלונה: alonaste96@gmail.com)