יום שני, 21 במרץ 2016

יומן מסעשא

המפגש בין ניצולי שואה תושבי המועצה לתלמידי "נופי הבשור" הוליד גם השנה הפקת תיאטרון ייחודית. "החיבור הבין־אישי בפרויקט הוא מקור הכוח שלו" • תם פרחי


שיתוף הפעולה בין נווה אשכול לתיאטרון הנגב נמשך זו השנה השלישית ומוליד מפגש ייחודי בין ניצולי שואה לתלמידי תיכון מ"נופי הבשור" ולתלמידים מהאולפן למוזיקה והאולפן למחול – "אנחנו פה" שמו. בתהליך מרתק התוודעו בני הנוער הן לנקודת מבטם של בני הדור השני לשואה והן לסיפורי הישרדותם של הניצולים ועיבדו אותם להפקת תיאטרון קהילתית.
השנה הנחו את המפגשים הקבוצתיים ד"ר חיותה זילברמן ואירנה בר־סלע. שלא כבעבר, הפעם לא הוצג המופע באולם המועצה אלא בנווה אשכול. יוליה סבו מנווה אשכול מספרת: "לשבוע אחד הפך נווה אשכול למרכז אמנויות שבו לכולם יש תפקיד: מארחים, מרכזים, קוראי טקסטים, רקדנים, ניצבים, קשובים וצופים שפסעו יחד אתנו במסדרונות ובכל פעם פתחו דלת לעולמו של ניצול אחר. למעשה, הפך הציבור מצופה סביל לשותף פעיל במסע ונחשף בצורה אינטימית לאנשים שכל חייהם נושאים על גבם את משא השואה".
המנוע מאחורי הפרויקט כולו הם דינה פלג, מנהלת נווה אשכול, ואיסי ממנוב־נוריאל, מנהל תאטרון הנגב, שעיבדו את הסיפורים לכדי המופע החווייתי "מסעשא". בשיחה עמו מספר איסי על ההיבט התיאטרלי והערך המוסף של ההפקה הייחודית:

מה מהות השם "מסעשא"?

"את שם המופע הגתה חיותה וכוונתו להעיד על מסע שהוא גם משא – מצד אחד המסע הגיאוגרפי הממושך שעברו הניצולים עד שהגיעו ארצה, ומצד שני משא הזיכרונות והמשא הנפשי הכבד שרובץ עליהם מאז ועד היום".


המופע שהעליתם נחלק לשני חלקים – הטקס והתחנות. מנין בא רעיון התחנות?

"המעבר בין התחנות גורם לצופים לחוות בעצמם משהו מן המסע שעברו הניצולים. אני בא מהעולם של תאטרון פרינג' והכוונה הייתה לנסות לעשות תאטרון אחר, שונה, לא רגיל. לעשות תאטרון פרינג' עם אנשים בני שמונים זה דבר מאוד לא שגרתי, ולכן הם גם לא מיד הבינו לאן זה הולך, אבל בסופו של דבר הם התאהבו בכל העניין".

ומדוע נזקקתם בעצם לטקסיות הפורמלית?

"הרצון שלנו היה לשלב בין טקסטים קאנוניים, שמוכרים לרובנו, לבין הטקסטים שנכתבו על יסוד התכנים שעלו במפגשים במשך השנה. בעיניי אין למופע זכות קיום אם לא צופים בשני החלקים בשלמותם, ולכן מי שבא רק לטקס או רק לתחנות – החמיץ משהו. יתרה מזאת, שני חלקי המופע הם הזדמנות להסתכל על הנושא כולו גם במבט רחב יותר, בזום-אאוט, וגם בזום-אין, כלומר בהתבוננות ממוקדת יותר בסיפורים של הניצולים".

מהו מבחינתך מקור הכוח של הפרויקט?

"ההתעקשות שלנו לקיים את הפרויקט הזה שנה אחרי שנה היא קודם כל מכוח המפגש הבין־אישי שהוא מזמן למשתתפים בו. מדהים לראות כמה חשש יש מצדם של כל הנוגעים בדבר בתחילת הדרך, ואיך ברגע אחד של מפגש החשש הזה מתפוגג. מבחינתי זהו פרויקט קהילתי מיוחד במינו, ובלי ספק אחת ההפקות החשובות ביותר של תאטרון הנגב, שהוא דוגמה מצוינת לאופן שבו תאטרון בפריפריה אמור לנהוג". 

מפגשים מהסוג האישי

ואמנם, יותר מכל הדברים היפים שהוליד התהליך הזה, עיקר גדולתו הוא במפגש הבין־דורי. כך מעידה גם נילי בנאי (רעים), ניצולת שואה בת 84 שסיפרה את סיפורה בהמחזה ובריקוד משותף עם שלוש רקדניות מהאולפן למחול: "החיבור עם הנוער היה נהדר – עם כל הנערים שנפגשנו ובעיקר עם שלוש הבנות שרקדו אתי בקטע שהצגתי. היה מקסים לרקוד אתן ולא התעייפתי לרגע – כשאני שומעת מוזיקה הגוף שלי פשוט מתחיל לזוז". 
עבור שמחה גבאי (רעים), ניצולת שואה בת 74, היה המפגש עם בני הנוער מרגש במיוחד, שכן גם הנכד שלה, אורי, היה שותף למסע: "זו שנה ראשונה שלי בפרויקט ולא הייתי בטוחה שאתאים, כיוון שנולדתי בשנת 42' והייתי צעירה מאוד בזמן השואה. היום אני אסירת תודה לחבורה הנהדרת הזאת שקיבלה אותי אליה, ואני גאה מאוד שגם הנכד שלי היה חלק בלתי נפרד מהתהליך הזה – הוא נתן לי המון כוח".
אורי טלקר (רעים), הנכד של שמחה, הוא תלמיד כיתה י'. הוא צפה במופעים בשנים קודמות והשנה החליט להצטרף לפרויקט בעצמו במסגרת התכנית למעורבות חברתית ב"נופי הבשור". כשהגיעו ניצולי השואה לבית הספר כדי לספר על הפרויקט, הוא הופתע לגלות ביניהם את סבתא שלו: "אני מאוד מתעניין בהיסטוריה בכלל ובהיסטוריה של המשפחה שלי בפרט, אז כבר הכרתי את הסיפור של סבתא. ובכל זאת, לשמוע אותה בפורום הזה גרם לי להתחבר עוד יותר לכל התהליך". גם הסבתא וגם הנכד הודו שמאז הסתיים הפרויקט הם מרגישים חוסר של ממש: "אמנם לא עבר הרבה זמן מאז סיום המופע, אבל אנחנו כבר מתגעגעים מאוד למפגשים של ימי ראשון".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה